הזכות לומר “הנני!”
תאריך: ינואר 23,
החייל שכותב מתוך הטנק, שיר על זוגיות וגעגועים במלחמה ושיר שנולד מתוך רגשות אשמה כבדים של חייל בבסיס רעים. תא"ל אופיר לויוס (בית רימון), משורר בעצמו, יזם הוצאת אסופה של משוררים מגוייסים" למלחמה בשיתוף כתב העת לשירה יהודית-ישראלית “משיב הרוח”
בשנים האחרונות אני זוכה ללוות את קצין חינוך ראשי בצה"ל, גיבור ישראל תא"ל אופיר לויוס (בית רימון) בכתיבתו. (ה"שדכן" היה חברנו המשותף, הסופר אסף ענברי). הליווי לאיש הלוחם-חולם המיוחד הזה נעשה גם באופן פרטי וגם בעזרת “משיב הרוח”, כתב עת לשירה יהודית-ישראלית, אותו אני עורך, ככה שזכינו שאופיר יהיה חניך המחזור ה-20 של “מזמור”, כיתת השירה שלנו, אותה הנחיתי במהלך שנת תשפ"ג יחד עם המשוררת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי.
הקשר בינינו חזק מאוד ונמשך כל הזמן, וכבר ביום שני ה-9 באוקטובר, דיברנו על האפשרויות של “משוררים-מגויסים” למלחמה, ואופיר זרק את הרעיון של אסופת-שירה.
מהר מאוד עשינו אצלנו, במערכת “משיב הרוח”, חשיבה על זה, לצד פרויקטים נוספים של “גיוס-משוררים” לצרכים האזרחיים וגם הצבאיים שהציפו את השטח, וניסחנו והוצאנו קול-קורא דחוף ומוגבל בזמן, תחת הכותרת “על הזכות הגדולה לומר: הנני!”.
מתוך רעם התותחים וגילוין של זוועות בלתי נתפסות, ולצידן אינספור גילויי גבורה, הקרבה והתמסרות, למול היחד הישראלי שנקרע בשנה שחלפה לגזרים והתאחה מחדש בבת אחת, בכאבים עצומים, הימים הנוראים והגדולים הללו הביאו אותנו לבקש להשיב את הרוח הישראלית הגדולה. להתמלא מחדש בערכי הרעות והערבות, באמונה בצדקת הדרך, במלחמה כתף אל כתף אל מול הקמים עלינו, הפעם מול גילויי רוע בלתי נתפס. אנחנו עם שיודע מלחמות ומאבקים ויודע גם לצמוח מתוכם. ב-75 שנות המדינה, מימיה הראשונים ממש, ליוותה השירה העברית את הקוממיות הישראלית, על אתגריה המורכבים. פעמים רבות הייתה זו רוח השירה שלא רק העניקה מילים לכאבים ולתקוות, אלא הייתה שם לפני הלוחמים, בפיהם ובליבם, בדרך אל הניצחון.
לקול הקורא נענו מאות כותבות וכותבים, ובחשיבה מחודשת עם קח"ר והצוות הנפלא שלו, החלטנו שאין טעם להוציא עכשיו, תוך כדי הלחימה, גיליון אסופה מלאה ועבת כרס, ועדיף לערוך מתוך השירים שהגיעו ושעוד יגיעו גם מהשטח, מאזרחים ומחיילים, אסופות קטנות, להדפיס אותן פעם בשבועיים, וככה להפיץ אותן בין הלוחמים בשטח.
ואכן כך היה: הצוות של מפקדת קצין חינוך ראשי (מקח"ר), שתוגבר גם בנשות ואנשי מילואים מוכשרים מאוד, התארגן יחד איתנו ותוך כמה ימים נערכה והודפסה אסופת “הנני” הראשונה, כאשר את השירים מלווים בדיאלוג חזק מאד צילומיו של זיו קורן (צלם העיתונות החשוב בארץ). עד כה, עומדים ביעדי התדירות שקבענו לעצמנו של פעם בשבועיים, הודפסו והופצו שש אסופות הנני! חלק מן השירים, מאלו ששלחו החיילים, מופיעים גם ב"דף השירה" של “הנני” שאנו עורכים בעיתון צה"ל “במחנה”, שהופיע בחודשים הללו מחדש, שבע שנים לאחר שנסגר.
תגובות ראשוניות לזוועות
כעורך של האסופות, אני מנסה למצוא קווים מחברים שקשורים גם ל’רוח העם" ולרוח הלחימה באותו הזמן. האסופה הראשונה הייתה בעיקר של אזרחיות ואזרחים, מכל הארץ, מכל הדורות וקשת ההשקפות, ומכיוון שהזדרזנו וגם תחמנו את הדד-ליין, החומר שהגיע היה בעיקר תגובות ראשוניות לזוועות ולטראומה הבלתי נתפסות של שמחת תורה, אבל כבר גם לרוח הגדולה, לגילויי הגבורה, ההקרבה וההתמסרות הבלתי נתפסים אף הם שהחלו להיוודע. הינה למשל שיר שבחרתי כי יפתח את שירי האסופה הראשונה, שנכתב בידי א’, קצין צעיר, איש צוות אויר מאחד מקיבוצי גוש עציון, שגויס מייד למלחמה:
והעם/ א’, צוות אוויר
וְזֹאת הַבְּרָכָה
אֲשֶׁר בֵּרַךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו, בְּצֵאתָם לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים
“נְבָרֶכְךָ, וְתִשְׁמְרֵנוּ
נָאֵר פָּנֵינוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, וִיחֻנֵּנוּ
נִשָּׂא פָּנֵינוּ אֶל־עָל, וְנָשֵׂם שָׁלוֹם,
עָלֵינוּ וְעַל כָּל עוֹלָמוֹ, וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְנוּ וַאֲשֶׁר בָּכִינוּ וַאֲשֶׁר אָהַבְנוּ
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל, לְדוֹר דּוֹר”
שיר מתוך הטנק
באסופה השנייה החלטנו שהיא תוקדש כולה רק לשירים שהגיעו מחיילות וחיילים, בסדיר, קבע ומילואים, כולל מלוחמים שהיו כבר חלק מהמערכה ממש. הגיעו שירים חזקים מאוד מהמשורר הצעיר איתן דקל, מתוך הטנק שלו בקיבוץ בארי, ועוד שירים חזקים ומרגשים שנכתבו ותיעדו בזמן אמת את השחרור של קיבוצים ומושבים בעוטף, לצד שירים עדינים ונוגעים מאוד, כמו של אריה מישקין, רוית גרוסמן דוד ונתנאל אלינסון, שכתבו על זוגיות וגעגועים מתוך חוויות המלחמה.
הינה למשל השיר הנהדר של נתנאל אלינסון, המוכר כאיש חינוך וידיעת הארץ, ממקימי המכינות הקד"צ בערבה ומי שחיבר את רב-המכר “קיצור תולדות הישראליות”, במה שהוא למעשה השיר הראשון שכתב ופרסם:
שיחה מהמילואים / נתנאל אלינסון, לוחם במילואים בפלס"ר צנחנים, עזה
– מָה שְׁלוֹמֵךְ אֲהוּבָה?
– מַרְגִּישָׁה מְצֻיָּן!
(נוֹשֶׁמֶת עָמֹק. מַסְתִּירָה אֶת הַכְּאֵב.
כִּי יוֹדַעַת,
אִם הוּא יַרְגִּישׁ שֶׁטּוֹב לָנוּ, יוּקַל לוֹ)
– וּמָה שְׁלוֹמְךָ אָהוּב?
– מַמָּשׁ טוֹב!
(מְטַאֲטֵא אֶת אִי־הַוַּדָּאוּת.
אִם הִיא יוֹדַעַת שֶׁטּוֹב לִי הִיא שְׂמֵחָה יוֹתֵר)
כָּכָה שְׁנֵינוּ
מְשַׁקְּרִים זֶה לָזוֹ
מֵאַהֲבָה.
הֲרֵי כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמִים
שֶׁמֻּתָּר לְשַׁקֵּר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם
וְעַכְשָׁו
זְמַן מִלְחָמָה
